בימים האחרונים נחשפתי לכלל העדויות בסרט נז"א. העדויות המלאות הגיעו אליי למרות הניסיון למנוע בשלב הזה עותק מלא מגורמים בישראל שמכירים את התהליך. עברתי עליהן כמה פעמים והשוויתי בין ההאשמות הקשות שמופיעות בהן לבין התהליכים שבהם השתתפתי ושאותם הכרתי מקרוב.
אתחיל מהסוף - לאחר הצפייה בסרט אני משוכנע שנז"א לא נעשה מתוך רצון להגיע לאמת או להבין כיצד פעלה מערכת התקיפות. היוצרים סימנו מראש את המטרה - ניסיון להוכיח שישראל בנתה מערכת מתוחכמת ואוטומטית להרג חסר הבחנה של פלסטינים. לאחר מכן נורה החץ. בדרך היוצרים הפכו מציאות עובדתית לטענות שקריות, רק כדי לקלוע לאותה מטרה.
זו שיטת העבודה של הסרט:
אני לא טוען שראיתי כל תקיפה בעזה או שכל מרואיין בסרט משקר. ייתכן שבין העדויות יש גם אירועים שצריך לחקור. אבל הסרט אינו מסתפק בטענה שנעשו טעויות. הטענה המרכזית שלו היא שכך פעלה המערכת. על כך אני אומר באופן ברור - זוהי עלילה. זהו שקר. כך לא פעלה המערכת.
במסגרת שירותי לאורך השנים, כולל במלחמה הזו, הכרתי מקרוב תהליכי אישור תקיפות. השתתפתי בדיונים על נוכחות אזרחים וחטופים. הכרתי את הבדיקות שנעשו לפני תקיפה ואת ההתייעצויות המשפטיות. ראיתי עשרות רבות של תקיפות משתנות, נדחות או נעצרות. חלק מהמקרים ומהדילמות האלה עובדו לתוך הספר "מתיר אסורים", שכתבתי על השבועות שלאחר 7 באוקטובר במפקדת החטופים.
אחד העיוותים המרכזיים בסרט הוא חיבור מכוון (ופעמים רבות חסר היגיון) בין שלבים שונים: איתור מודיעיני, הפללת יעד, אומדן הפגיעה האפשרית באזרחים, תכנון התקיפה, אישורה וביצועה. אלה שלבים שונים ואנשים שונים לחלוטין אחראים להם. קציני מודיעין מ-8200 אינם מאשרים תקיפות. הם מחזיקים חלק מן התמונה, והסרט משתמש בחלקיות הזאת כאילו הייתה התמונה כולה.
הפללה מודיעינית היא תחנה בתהליך, לא אישור לתקוף. אחריה נבחנים החימוש, העיתוי, אופן הביצוע, הסיכון לאזרחים ובמלחמה האחרונה גם הסיכון לחטופים. בתהליכים שהכרתי היו מעורבים מפקדים, מומחי אוכלוסייה, חיל האוויר, משפטנים וגורמים נוספים. כל אחד מהם יכול היה לשנות את התוכנית או לעצור אותה.
מניפולציה בולטת נוספת היא התייחסות למספרים ולאחוזים שונים - תקרת הנזק האגבי (למשל 20 אזרחים), או אחוזי תפוסה של מבנים שפונו (למשל 25%) - כאילו הם המספרים שאושרו בפועל. גם במקרה זה, התהליך המשמעותי שלאחר המספרים שמובאים בסרט משנה לחלוטין את התמונה.
אנונימיות המרואיינים אינה תחליף להצלבה. במקרה הזה, היעדר ההצלבה אינו רק חור בתחקיר. הוא המנגנון שמאפשר לקחת שברי מידע מחוליה אחת ולהציג אותם כפסק דין על המערכת כולה.
נקודה אחרונה בטרם נתחיל - מידע מסווג רב שהיה יכול להפריך עוד יותר את טיעוני הכותבים ולחשוף מניפולציות נוספות שנעשו בסרט לא נכנס בכלל למאמר זה לאור רגישותו. כולי תקווה שהגורמים הרשמיים ימצאו דרכים לשחרר את המידע הזה בקרוב.
מראיין: "מה המספר הכי גבוה ש(אתה) זוכר שהיה לתקיפה אחת?"
דובר: "אני לא יודע להגיד כמה נהרגו, כי אף פעם לא בודקים את זה, אבל היה אישור של 500, כאילו. על בן אדם אחד."
מראיין: "מה זה 500 זה כאילו, זה יישוב קטן במדינת ישראל?"
דובר: "כן."
המספר 500 מונח בתחילת הסרט כעובדה ומיד הופך לסמל של שיטת הפעולה הישראלית.
מה הסרט משמיטאין לצד העדות תאריך, מקום, יעד או תיק תקיפה. אין דרך לחבר אותה לאירוע מזוהה, וצה"ל הכחיש שתכנן, אישר או ביצע תקיפה ברצועה עם צפי כזה. גם הנתונים הפומביים, לרבות אלה המבוססים על משרד הבריאות בעזה, אינם מצביעים על תקיפה בודדת שהתקרבה ל-500 הרוגים. נז"א בסדר גודל כזה היה חייב להגיע לדרגים הצבאיים הגבוהים ביותר. אני לא נתקלתי באירוע דומה, וגם האנשים שאיתם דיברתי לא הכירו אחד.
כשהסרט אינו מציג אירוע, תאריך או תוצאה, המספר אינו מוכיח כיצד פעלה המערכת. הוא נועד לצרוב אצל הצופה תמונה של טבח חסר הבחנה עוד לפני שהוצגה ראיה שניתן לבדוק.
דובר: "נכחתי בישיבות עם בכירים מאוד שכאילו מדברים על להניע את כל תושבי האוכלוסייה שמצפון לנצרים לדרום לנצרים בלי כוונה להחזיר אותם, או לייצר לחץ מקסימלי כדי שכולם יעופו. כאילו לא מעניין איך ולמה…אם יש לי נניח את השכונה פה, אני מחלק אותה למלא מלא מלא משבצות קטנות, וכאילו הם אומרים, כאן התפנו הרבה אנשים, כאילו, אז אני אקבל פה 25% מהתפוסה הרגילה, פה התפנו קצת אנשים, אז זה 50%, כאן בקושי התפנו, אז זה 75%"
מראיין: "שנשארו כאילו ב... כן. כן."
דובר: "ממש כל הרצועה מרושתת ככה. כאילו, בגדול המיפוי היה, זה היה בירוק, זה בצהוב, זה באדום, ומשהו 100% זה בלבן. אז כאילו, נניח במוואסי היה לך פה כזה סגול של 300% תפוסה אפילו."
מראיין: "כן. אז הם כאילו כולם נעים דרומה."
דובר: "כן. זה הכיוון…אחרי מה שציר טנצ'ר פה. כאן. ההנחה הכללית הייתה, אנחנו מפציצים בניינים שנמצאים באזורים שפונו ב-75% מהאזרחים, לפי האלגוריתמים, יש 25% שנוכחים שם. מבנה אמור לקחת לכל היותר 10-15 דקות…לא יודעים מי זה, לא מוודאים אחרי זה מה קרה, כן."
הסרט טוען שצה"ל מיפה את עזה כדי לגרש את האוכלוסייה מאזורי הלחימה, להשמיד באופן שיטתי את בתיה ולגרום לכך שלא יהיה לה לאן לחזור.
מה הסרט משמיטזו אחת המניפולציות הבולטות, המכוערות וגם הקלות להפרכה בסרט. אל מול הטענה שצה"ל שרף להנאתו בתים והרג תושבים בתוך בתיהם עומד אחד המאמצים הגדולים, המורכבים והיקרים במשאבים ובחיי אדם של צה"ל בכל המלחמה. החל מימיה הראשונים של המלחמה, וביתר שאת עם תחילת התמרון הקרקעי בסוף אוקטובר, פעל צה"ל לפנות אוכלוסייה מאזורי הלחימה כדי למנוע פגיעה באזרחים. אלפי חיילים וקצינים השתתפו במאמץ, מיליוני מסרים נשלחו לתושבים, ותקיפות ומבצעים רבים מספור נמנעו משום שהאזורים לא פונו.
דוגמה בולטת היא המוואסי, שמוזכר בסרט כאזור שהגיע ל-300% תפוסה, בלי שהיוצרים טורחים לציין למה. זו רצועת חוף צרה בדרום עזה שצה"ל הגדיר כאזור מקלט למתפנים. הוכנו בה מתחמי אוהלים, בתי חולים שדה, אספקת מים, מזון ותרופות, ונתיבי פינוי מוגדרים. באיזה עולם עיתונאי חוקר לא מזכיר את זה?!
פינוי האוכלוסייה היה מאמץ הומני במימדים אדירים שהושקעו בו משאבים רבים ונועד למזער פגיעה באזרחים. הניסיון להפוך אותו לניסיון לפגוע באזרחים חפים מפשע הוא עלילת דם של ממש.
דובר 1: "אני לא יודע להגיד כמה נהרגו, כי אף פעם לא בודקים את זה, אבל היה אישור של 500, כאילו."
ובמקום אחר:
דובר 2: "מבנה אמור לקחת לכל היותר 10-15 דקות…לא יודעים מי זה, לא מוודאים אחרי זה מה קרה, כן."
ובהמשך הסרט:
דובר 3: "הקצינה הפלילה את כל המ"פים. כאילו, הפעילה את הבתים של כל המ"פים בגדוד… יש את הבן אדם הזה, הוא נז"א 13. ואני שומע את הילד שלו רואה טלוויזיה ו... ומה אני עושה? מה אני עושה עם זה? כאילו, הדבר הזה הוא..."
מראיין: "והילד הזה הוא רק נז"א 1 מתוך ה-13."
דובר 3: "כן, כאילו אומרים, עם כל המשפחה שם. תקפו להם את הבתים בלילה, במקביל,"
מראיין: "ואז זה BDA. מבינים, הם היו? הם לא היו."
הסרט משתמש במשפטים כמו "אף פעם לא בודקים" ו"לא מוודאים אחרי זה מה קרה" כדי לטעון שהתוצאה האנושית לא עניינה את המערכת.
מה הסרט משמיטהתהליך הצה"לי הסטנדרטי כולל בדיקה מקיפה של כל תקיפה. למעשה, בהמשך הסרט עצמו מתואר BDA - בדיקת תוצאות התקיפה וגילוי מאוחר של זהות הנפגעים. מניסיוני, BDA הוא מנגנון מרכזי, קבוע ומוכר בעבודת חיל האוויר. איני טוען שכל תקיפה תוחקרה תמיד באופן מושלם, אבל הקביעה שלא בדקו אף פעם מופרכת אפילו בידי הסרט עצמו.
הסרט זקוק למילה "אף פעם" כדי לבנות מערכת אדישה לחלוטין. הציטוטים שלו מוכיחים שהמערכת בדקה גם בדקה.
מראיין: "כמה אנשים כאילו גרים בבניינים האלה?"
דובר: "אז אם אני זוכר נכון, כל אחד היה איזה ארבע קומות. נראה ככה, פחות או יותר. אה... כאילו ארבע קומות, מחולק באמצע לשתיים, עם חדר מדרגות ומעלית וכניסה מבפנים. אז זה יוצא איזה שמונה דירות לבניין. שמונה דירות, כפול חמישה אנשים, כפול כמה בניינים. נראה איזה שמונה, היו יותר בפועל. הוא כבר מגיע ל... 320. אתה מבין?"
מראיין: "כן."
דובר: "320. גם אם אתה אומר, תביא לי רק 25% מזה. כן,"
מראיין: "אתה כאילו מניח שנשארו רק 25% מהאנשים שם, ולכן זה ירוק."
דובר: "כן. כן. אז אתה אומר, זה יוצא בסוף כאילו 80 מתים. שזה לא מעט. ו-80 זה רק לשכונה אחת. יש עוד איזה 5-10."
מראיין: "ומה הפציצו מתוך זה?"
דובר: "הכל."
המרואיין משתמש בצבעים של מפות הפינוי כדי ליצור רושם שבניינים שלמים, שנותרו בהם 25% מהדיירים, הושמדו על יושביהם.
מה הסרט משמיטמדובר במניפולציה קשה של מספרים, שלהבנתי מובילה למסקנה שפשוט לא מתאימה למה שקרה במציאות. 25% תפוסה שמוזכרים בסרט הם למעשה טווח של 0%-25%. כלומר, גם בניינים שהתרוקנו לחלוטין סומנו בירוק; לפי דיווחים שפורסמו גם על ידי מקורות בעזה, ולאור המאמצים שצה"ל עשה בשטח, רוב האוכלוסייה התפנתה - בוודאי שהסרט לא טרח לאמת שהיו בבניינים 25% מהמשפחות (או אחוז אחד) כמו שרומז הסרט. מפות הפינוי היו חלק מהמאמץ לאפשר לצה"ל לפעול באזורים הבנויים של עזה, בהם פעלו מאות מחסני אמל"ח ואלפי מחבלים בשטח בנוי. על אף שהמחבלים עשו ככל יכולתם למנוע את פינוי האוכלוסייה, אין גם מחלוקת שצה"ל פעל באופן תקיף כדי לפנות אזרחים לאזורים ההומניטריים: הוא בדק את השטח, כרז ושלח הודעות פינוי לאזורים שבהם פעל, וחקר באופן מסודר את התקיפות שבוצעו.
מעולם לא נתקלתי בהשמדת מגדלים חסרת הבחנה על יושביהם. באופן כללי, הטענה ש-25% תפוסה היו סף לתקיפת מבנה על יושביו אינה עומדת בקנה אחד עם ההתנהלות שראיתי במציאות.
מרואיין: "(המערכת) נותנת המלצות למטרות."
…
מרואיין: "לאוונדר, ב-85% דיוק, מסמן האם מספר טלפון הוא של חמאסניק או לא."
מראיין: "ש-15% לפחות הם לא פעילי חמאס."
מרואיין: "כן."
ובהמשך:
מרואיין: "מי שהרג זה מי שהפעיל את הפצצות, ומי שהפליל היה חוקר שהחליט על זה, ומי שביצע את מדיניות האש היה קצין האש."
המילה "המלצות" נעטפת בדימויים של טכנולוגיה שיוצאת משליטה, עד שהצופה נשאר עם התחושה שהמכונה החליטה את מי להרוג.
מה הסרט משמיטלאוונדר הוצגה בתגובת צה"ל כמסד נתונים מסייע שאסור להסתמך על הופעה בו לבדה. היא חלק מתהליך שבו גורמים נוספים בודקים אם אפשר להפליל יעד. לכן גם 85 אחוז דיוק של כלי מסייע אינם אומרים ש-15 אחוז חפים מפשע הותקפו. המרואיינים עצמם מתארים בני אדם בכל חוליה: חוקר שהפליל, קצין שהתווה מדיניות אש ומי שהפעיל את החימוש. בתהליכים שהכרתי הטכנולוגיה סייעה לאנשים לאתר מידע ולבדוק אותו. היא לא החליטה מי ימות ולא החליפה את שרשרת האישורים. גם לאחר ההפללה נותרו תכנון התקיפה, בדיקת האזרחים והחטופים, התאמת החימוש ושרשרת האישורים.
הטענה שהמכונה בחרה מטרות והחליטה אינה "אי בהירות". זו סתירה בלב התזה של הסרט, שמתכתבת עם הפחד של הצופים ממכונה עתידנית ועתירת כוח שהורגת ללא הבחנה. הסרט מוחק את השלבים שבין המלצה טכנולוגית לתקיפה, וכך הופך מסד נתונים ותהליך סדור של הצלבות למכונת הרג.
מרואיין: "כל מי שהיה רשום בלאוונדר מותר להפציץ אותו עם נז"א 20."
מראיין: "אבל כשאתה מאשר להרוג 20 בני אדם על כל פעיל זוטר, ויש עשרות פעילים זוטרים,"
מרואיין: "אז אתה מגיע לכל עזה. כן, נכון. אני פשוט גם לא כל כך יודע מה לעשות עם ההבנה הזאת. כאילו, נכון, כן, בפועל בגלל זה גם בשלב מסוים אני כאילו באמת לא יכולתי להישאר שם, לא יכולתי להישאר שם, ואני לא יכול לקחת בזה חלק."
ובהמשך הסרט:
מרואיין: "גם אם אתה אומר שזה נז"א - זה הרג מכוון. הוא היה שם, התכוונת להרוג אותו."
מראיין: "אתה היום חושב שזה רצח עם?"
מרואיין: "כן. ממש."
המראיין ממסגר את נז"א 20 כ"אישור להרוג 20 בני אדם" - מסגור שמכתיב את הקפיצה הבאה: המרואיין, שמקבל את המסגור הזה, מסיק בעצמו ש"אתה מגיע לכל עזה". בהמשך, עצם הידיעה על סיכון לאזרחים הופכת ל"הרג מכוון", ומשם הדרך למסקנה "רצח עם" נמשכת.
מה הסרט משמיטנז"א הוא אומדן סיכון ותקרה לדיון, לא יעד ולא תוצאה. בדיונים שהכרתי נבדקו האוכלוסייה בסביבה, פינוי האזרחים, החשש לחטופים, החימוש והעיתוי. פעמים רבות התקיפה שונתה או נעצרה גם כשהייתה מתחת לרף שנקבע. פעמים רבות היה לזה מחיר כבד בלחימה. גם מבחינה משפטית, קיומו של אומדן נזק אגבי אינו מוכיח את הכוונה המיוחדת הנדרשת לעבירת רצח עם.
הסרט אינו חושף כאן עובדה. הוא שותל את המסקנה בתוך השאלה, מקבל מן המרואיין "כן" ומציג שלוש קפיצות לוגיות כראיות. בתוך כך הוא מדלג על אלפי צעדים שנעשו בפועל.
דובר: "אז אנחנו מוצאים אותם בבתים שלהם, או בבתים של המשפחה או של המאהבת או לא משנה מה. איפה האבא זה באמת מנגנון של מתי הוא, מתי פעיל כלשהו הגיע הביתה. אנחנו מצליחים להתחבר למשפחה לשם המטרה."
מראיין: "ואתה יודע מתי הוא הגיע הביתה?"
דובר: "פורץ לטלפון של ילדה בת 12. נניח זה הילדה מתקשרת לאימא שלה, יאמא, היא תקרא לה, וינתא רג'אי אסא רג'ע באבא. זאת תהיה הודעה שתקפיץ את המנגנון. יש כאן את השורש רג'ע. אה, באבא, אבא."
תיאור של איסוף מודיעיני ואיתור אדם בביתו מוצג בדרמטיות כמנגנון שמפעיל מיד תקיפה על הבית ועל המשפחה, בלי להסביר שזה רק שלב אחד בתהליך.
מה הסרט משמיטהציטוט מתאר כיצד התקבלה אינדיקציה שהאדם הגיע הביתה. הוא אינו מתאר את מעמדו כיעד, מי עוד היה בבית, האם נמצאו אזרחים או חטופים, איזה חימוש נשקל, מי אישר תקיפה, האם היא בוצעה ומה הייתה תוצאתה. הסרט נעצר בדיוק במקום שבו התהליך המבצעי מתחיל. בתהליכים שהכרתי, המידע על המיקום עבר שורה ארוכה של בדיקות, ובמקרים רבים הסתיים בעצירת התקיפה.
הסרט הופך טריגר מודיעיני לטריגר אש. שם המערכת עושה את העבודה הקולנועית במקום הראיות שהושמטו, והסיפור אינו מסתדר עם התהליך שתקיפות עוברות בפועל.
מרואיין: "טענה על מגנים אנושיים ובתים היא מגוחכת, היא פשוט לא נכונה. אנחנו מפציצים אותם בבתים כי ככה אנחנו מוצאים אותם."
המרואיין מציג שתי אפשרויות כאילו הן סותרות: או שאיתרנו פעילים בבתיהם כי כך עבדה השיטה, או שחמאס פעל מתוך מרחב אזרחי והשתמש בו להגנת אנשיו.
מה הסרט משמיטהרצון לצייר את צה"ל כמפלצת גרם ליוצרי הסרט להתרחק מאוד מהמציאות בשטח. כל מי שהיה בעזה או שסתם מכיר את חמאס ואת מרחב הלחימה יודע היטב - מחבלים, אמצעי לחימה וחטופים נמצאו גם נמצאו בבתי מגורים ובמתקנים אזרחיים, לרבות בתי חולים, בתי ספר, מתקני או"ם ומסגדים. זו תורת הלחימה של חמאס. העובדה שחמאס פעל מתוך אוכלוסייה הייתה מושכל יסוד במלחמה ועמדה ביסוד המאמץ העצום שהשקיע צה"ל על מנת לצמצם פגיעה. היא גם מסבירה איך נוצר חיכוך מתמיד בין אנשי חמאס לאזרחים, למה תהליך הבדיקה היה קשה ומדוע הושקעו בו משאבים רבים - נושאים שהסרט פשוט בוחר להתעלם מהם.
כדי להציג את נוכחות האזרחים כבחירה ישראלית, הסרט בחר למחוק בשיטתיות ובניגוד מוחלט לנעשה בשטח את האופן שבו חמאס בחר להילחם. המציאות המוכרת היטב מן המלחמה מוכרזת בסרט "מגוחכת" ופשוט נעלמת על ידי היוצרים.
מראיין: "ולא היה סביבך אף בן אדם ש... ערער על זה?"
מרואיין: "אף בן אדם."
במקום אחר בסרט:
מרואיין: "הדבר הזה באמת ייצר הרבה טעויות... והדבר הזה הטריד את קהילת המודיעין מבחינה מקצועית."
המשפט "אף בן אדם" משמש את הסרט כדי לצייר מערכת אחידה, צייתנית וחסרת ספקות.
מה הסרט משמיטכל מי שנכח בחדרי התקיפה האלה מכיר את הוויכוחים הרבים בין הגורמים השונים. תהליך אישור היעדים כלל גופים שונים עם אינטרסים כמעט מנוגדים, ולאחריו בוצעו תחקירים. למעשה, אפילו ב"נז"א" עצמו נאמר, בציטוט שהבאתי, שטעויות הטרידו את קהילת המודיעין מבחינה מקצועית. היו אינספור מחלוקות סביב אישורי תקיפה, וחלקן הסתיימו בשינוי, בדחייה או בביטול. הוויכוחים המשמעותיים התקיימו גם מחוץ לטווח הראייה של אנשי 8200 - אצל מתכנני התקיפות, מומחי האוכלוסייה, המשפטנים, חיל האוויר ומפקדת החטופים.
ייתכן שהמרואיין הספציפי הזה לא שמע מחלוקות בצוות שלו - למרות שאפילו את זה קשה לי להאמין. מכאן ועד הקביעה שבמערכת כולה "אף בן אדם" לא ערער יש מרחק עצום, ואני משוכנע שהיוצרים הבינו את זה. הסרט מוחק את המרחק הזה משום שהוא זקוק קולנועית לצבא שאין בו ויכוח, איזונים ובלמים או אנשים שאומרים "לא".
מרואיין: "נז"א. התקיפות שאני זוכר, 200. בכיר, אנחנו לא באמת יודעים איפה הוא שוהה. וכל מקום שבו אנחנו חושדים שהוא יכול לעבור ביום-יום שלו אנחנו נפציץ. וזה ברדיוסים גדולים. בואו נגיד, מפה עד הבניין שם, הכל אנחנו תוקפים. שכונה שלמה."
ובמקום אחר:
מרואיין: "היחידה הבסיסית היא בית, צהל בנוי על בתים, כאילו יש מספר, פשוט מספר סידורי לכל בית."
מראיין: "לכל בית בן אדם?"
מרואיין: "כן."
מראיין: "זה לכל קומה או לכל בניין?"
מרואיין: "לכל בניין."
מראיין: "לכל בניין."
מרואיין: "כן, ואז אם הם מראים קומה אז כאילו מדייקים את המבנה 6351 עם קומה 7."
הביטוי "שכונה שלמה" מוצג כתיאור עובדתי של שיטת פעולה, אף שאין לצדו מקום, תאריך, יעד, רשימת מבנים או תוצאה.
מה הסרט משמיטמכל הנתונים שאני מכיר, צה"ל פשוט לא פעל בשיטה זו בשום אופן. אפילו הסרט עצמו מתאר במקום אחר יכולת לרדת לרמת הבניין והקומה. אין בכך הוכחה שכל תקיפה הייתה מדויקת, אבל יש בכך המחשה לכך שהמערכת עבדה עם יעדים ומבנים מוגדרים - והטענה של המרואיין בסרט נשמעת מופרכת לחלוטין. בתהליכים שבהם השתתפתי, החשש מפגיעה נרחבת מדי הגביל מאוד תקיפות רחבות. הדיון תמיד עסק ביעד מסוים, בזמן מסוים ובאופן פעולה מסוים.
הטענה הזאת לא מסתדרת עם המציאות המבצעית שאני מכיר. בלי מקום, תאריך ופרטים נוספים, הביטוי "שכונה שלמה" עושה את כל העבודה. הסרט משתמש בדימוי שאי אפשר לבחון ומציג אותו כהוכחה לשיטה.
מרואיין: "אני זוכר את הלחץ, ואני זוכר כאילו את הטלפון, כאילו שיחת ועידה כזאת של, על רמקול כזה ומול חיל האוויר, וכזה לא זוכר מי עוד, כאילו, כולם כזה, 8200, האם יש אישור? 8200, אם אתם מאשרים? אנחנו כזה, וכאילו, התבלבלנו שם בתוכנות והיינו בלחץ, וכאילו, לא מצאנו את זה, כאילו, לא מצאנו פשוט את איכון ה-GPS שהיינו צריכים למצוא, וזה לקח, והשעה כבר הייתה 8:06 או משהו כזה, עד ש... כאילו, והם כזה, היו ממש כזה, עובר הזמן, קבעו לשמונה בבוקר, אז חייבים בשמונה בבוקר, ואז שמצאנו את זה, הם כזה כן, כן, יש אישור זה, ובאמת הייתה תקיפה, ובאמת למחרת גילו שהוא וכל המשפחה שלו נהרגו בבית שלו."
הציטוט בנוי כך שהמילה "אישור" נשמעת כאילו אנשי 8200 החליטו לתקוף את האדם ואת משפחתו.
מה הסרט משמיטיוצרי הסרט בונים על חוסר ההיכרות של הצופה הממוצע עם תהליך אישור התקיפה. העדות עצמה מתארת חיפוש אחר איכון GPS ואישור שהאדם נמצא במקום. זה תפקיד מודיעיני - לא החלטה על מעמד היעד ובוודאי לא אישור התקיפה הסופי. מי שאחראי לאיכון אינו בהכרח מחזיק בתיק ההפללה, בשיקולים המבצעיים, בבדיקת האזרחים או בהחלטות של הדרגים המאשרים. גם לפי הציטוט היו מעורבים בתהליך הזה חיל האוויר ומקורות נוספים.
בניגוד לדרך שבה עובד התהליך בפועל, הסרט לוקח אישור על מיקום ומוכר אותו לצופה כאישור להרוג. זה בדיוק הערבוב שעליו בנויה התזה כולה.
אני רוצה להדגיש: הבעיה בעיניי אינה רק שהסרט כולל מניפולציות והטעיות. כשאני רואה את היוצרים מתגוננים בראיונות, אני מתרשם שגם הם יודעים שטענות רבות שהביאו חלשות וניתנות להפרכה ולכן הם נדרשים לכוח הקולנועי וליכולת לעורר את רגש הצופים. לצערי, החשיפה לעדויות הסרט חיזקה אצלי מאוד את התחושה שהוא נעשה בניסיון מכוון להטעות את הצופים בארץ ובעיקר בעולם ולפגוע במעמדה של ישראל ולא במטרה להגיע לאמת.
הטענה המרכזית של נז"א אינה שבמלחמה נעשו טעויות או שהיו אירועים קשים. הוא טוען שזו הייתה השיטה - מערכת אוטומטית שהפכה אזרחים למספרים ונתנה לטכנולוגיה להחליט מי יחיה ומי ימות. כדי לבנות את הטענה הזאת הסרט הופך אומדן לתוצאה, איתור לאישור, מסד נתונים לרשימת חיסול ועדות של חוליה אחת לתיאור של המערכת כולה.
זו אינה סדרה מקרית של טעויות. זו בחירה עריכתית עקבית. זוהי מניפולציה אמיתית, שנבנתה בצורה קולנועית מרשימה. בכל מקום שבו התהליך המלא עלול לסבך את הסיפור הוא נעלם. בכל מקום שבו משפט אנונימי יכול לזעזע הוא נשאר. כאשר הציטוטים סותרים זה את זה, הסרט אינו עוצר. הוא עובר לסצנה הבאה ומשאיר את התחושה לעשות את מה שהראיות אינן מצליחות לעשות.
כל מי שהיה בחדרים שבהם התקיימו הדיונים האלה ראה תקיפות משתנות, נדחות ומתבטלות בגלל אזרחים ובגלל שיקולים נוספים. הסרט רשאי לבקר את ההחלטות, אבל הוא אינו יכול לטעון שחשף את המערכת לאחר שמחק כמעט את כל האנשים שהפעילו, בדקו, הגבילו ולעיתים עצרו אותה. זה אולי עשוי היטב מבחינה קולנועית, אבל זו לא עיתונאות חוקרת - זה הרבה יותר דומה לתעמולה.
גם אם בין העדויות יש אירועים קשים, הסרט אינו משתמש בהן כדי להבין מה קרה. הוא משתמש בהן כחומר גלם למסקנה שנכתבה מראש. יוצרי נז"א לא גילו כיצד עבדה מערכת התקיפות, ואני חושש שהדבר לא עניין אותם בכלל. במקום זאת, הם בחרו כיצד לתאר את המערכת באופן השלילי ביותר - תוך התעלמות מעובדות רבות - וחתכו את המציאות במקומות שלא התאימו לסיפור.
זו אינה חקירה שהסתיימה במסקנה. זה סרט שעולה לכדי עלילת דם שנבנתה במתכונת של חקירה.
דוגמה לתהליך שמתואר למעלה - הסטת ירי בזמן אמת, כלומר החלטה לעצור או להסיט תקיפה לפני ביצועה:
מירון התייחס לטענות דומות גם בריאיון האישי עם איילה חסון, שבו נשאל ישירות על הסרט ועל תהליכי אישור התקיפות: