מאחורי הקלעים: מה קרה בחמ"ל של יחידת השבויים והנעדרים
יאיר מירון · מבוסס על ראיון רדיו
חודש לפני 7 באוקטובר הקים יאיר מירון, אז יזם הייטק, סטארטאפ חדש בתחום הבינה המלאכותית יחד עם שותף. כעבור שבועות ספורים הוא כבר שב לשירות כסא״ל במילואים, ביחידה מסווגת של אמ"ן - לצוות קטן שנקרא "צוות השבויים והנעדרים".
לדבריו, הצוות "היה בשוק, בלשון המעטה", מהיקף החטופים והנעדרים בימים הראשונים: בשיא, בשבוע הראשון בלבד, הגיע מספר תיקי הנעדרים שטופלו לכ-3,150. כל תיק כזה חייב עבודה מודיעינית פרטנית, כדי לברר את גורלו של אדם אחד - האם הוא חטוף, נעדר, או נספה. כיום, כפי שמירון מציין, ידוע שרובם המכריע אותרו בתוך ישראל עצמה.
האתגר לא היה רק בהיקף, אלא בכך שלא היו כלים מוכנים מראש למצב כזה. "היינו צריכים לבנות כלים מודיעיניים בלי שום דבר שנבנה עבור הרגע הזה", הוא מספר. כאן, לדבריו, דווקא הרקע היזמי-טכנולוגי של רבים מאנשי הצוות אִפשר לעשות את המעבר "מאפס לאחד" במהירות - אותם כישורים שמפעילים בבניית סטארטאפ, מופעלים כשצריך להקים כמעט משום-דבר מערך עבודה שמציל אנשים.
מירון מתאר גם את הצד הפחות מוכר של העבודה בחמ"ל: לא תמיד יש "פריבילגיה להתרגש", כי התפקיד דורש ריכוז, עשייה, וניהול מתחים בזמן אמת. המחיר האישי מגיע אחר כך - בבית, במעבר בין משמרת אינטנסיבית לחיי משפחה. "אין קפה עם חברים בתקופה הזאת", הוא אומר; "אתה שם כל הזמן ומסביב לשעון". נשוי ואב לשלושה, הוא מתאר את האתגר שבניהול שני העולמות - החמ"ל והבית - במקביל, נושא שהוא נוגע בו גם בספר עצמו.
לאורך כל תהליך הכתיבה התקיים דיאלוג מתמשך עם הצנזורה הצבאית וגורמי ביטחון המידע - חלק מהמשפטים בספר, הוא מספר, הושחרו ממש בשלב האחרון לפני הפרסום, ונותרו כך בגרסה שהתפרסמת. הספר עצמו, "מתיר אסורים", הוא יצירה עלילתית: מבוסס על החוויה האמיתית, אך לא תיעוד מדויק שלה. כפי שמירון מבהיר, המודיעין שהצוות הפיק שימש בעיקר את המבצעים הממוקדים לחילוץ חטופים - לא את מסלול העסקאות שדרכו שוחררו רוב החטופים.
לשאלה על תרומת הכנסות הספר, עונה מירון בלי היסוס: "המוטיבציה פה היא לא כלכלית". כל הכנסותיו מהספר, מהעבודה ומההרצאות שהוא מעביר בעקבותיו, נתרמות לארגוני מילואימניקים ולנפגעי המלחמה.
איך מקבלים החלטות כשאין מידע?
יאיר מירון · מבוסס על ראיון עם אילנה דיין, גלי צה"ל
עוד בבסיס, במהלך המילואים, נהג יאיר מירון לרשום לעצמו נקודות במחברת אישית. יום אחד, בסוף משמרת שהפכה לו את הקרביים, הוא עבר לעמוד האחרון של הרעיונות וכתב שם: לכתוב ספר, כאחת המשימות של אחרי המילואים. משם, הוא מספר, גובש הרעיון לאורך זמן - ובחירה מודעת לכתוב רומן, ולא תיעוד ישיר, כי הדרך היחידה לגעת באירועים הרגישים והכואבים הייתה להישאר גם קרוב אליהם וגם רחוק מהם.
אחד הרגעים שהוא בחר לשתף בריאיון נוגע לתחושת חוסר האונים. יש בספר רגע שבו הגיבור, אורי, מתאר איך בשלב המקדים של אירוע הוא מרגיש "כל יכול" - מניע מהלכים, בונה מתווים - ואז ברגע האמת מוצא את עצמו בחדר צדדי בחמ"ל, מיותר וחסר אונים. מירון מספר שהתחושה הזו אמיתית: הוא עצמו, ברגעים כאלה, נהג להגיד בעל פה פרקי תהילים שזכר מילדותו.
בספר הוא מביא במפורש את "דילמת הקרונית" של הפילוסוף מייקל סנדל - מקרה מבחן פילוסופי קלאסי על החלטות בשבריר שנייה, שאין בהן תשובה נכונה חד-משמעית, רק מחירים שונים לכל אפשרות. זו, לדבריו, בדיוק התחושה מול החלטות שנדרשות בזמן אמת, בלי מידע מלא ובלי זמן לחשוב: יש החלטות, הוא אומר, שאתה יודע שתתחרט עליהן עד סוף ימיך - בין אם קיבלת אותן בעצמך, ובין אם רק היית שותף להן.
מירון בחר להשתמש בראשי תיבות בלבד כשהוא מתייחס לחטופים ולאירועים ספציפיים בספר - לא מתוך רצון ליצור מסתורין, אלא מתוך שמירה על צנעת הפרט של אנשים אמיתיים שהאירועים עדיין נוגעים בהם מקרוב. יש רגעים, הוא מודה, שהוא לא הצליח לגעת בהם אפילו ברומן תיעודי - "אולי בעוד עשרים שנה ארגיש שאני יכול לפתוח אותם", הוא אומר.
מאחורי הקלעים: הכלים שהומצאו תוך כדי תנועה כדי להשיב חטופים הביתה
יאיר מירון · מבוסס על ראיון עם ליאת רגב, כאן 11
כשמדינת ישראל התעוררה לבוקר ה-7 באוקטובר, לא היה לה מודיעין שיודע להתמודד עם אירוע חטיפה בסדר גודל כזה. מספר הנעדרים שדווחו טיפס במהירות - תוך ימים ספורים כבר עמד על כ-2,000 - ולכל תיק כזה נדרשה עבודת מודיעין פרטנית, בלי שהיו קיימים מראש הכלים הטכנולוגיים המתאימים למשימה.
לדברי מירון, הפער הזה נסגר בזכות שילוב בין אנשי מודיעין מקצועיים לבין גל של מגויסים מעולם ההייטק והבינה המלאכותית, שהתייצבו ביחידה תוך שעות. "לעצים יש שורשים, ולאדם יש רגליים", הוא אומר בריאיון - "אבל ליזמים הטכנולוגיים שהסתובבו שם היו כנפיים. הם ידעו לדלג על האתגרים אל מול המטרה שהם שמו לעצמם".
בספר, מירון מתאר (בכפוף למגבלות הצנזורה, ובגרסה ספרותית ומעובדת) כמה מהכלים שפותחו באותם ימים. אחד מהם הוא כלי לאפיון פריטים אישיים שנאספו מבתי הנעדרים - כולל מאפיינים הקשורים לריח - שסייע לצוות לבנות פרופיל אנושי סביב כל חטוף. כלי אחר איפשר לקחת תמונה מטושטשת ובלתי שמישה, ולהגדיר אותה לרזולוציה שמאפשרת זיהוי ודאי - רגע שמתואר בספר דרך זיהוי של צמה בלונדינית ועיניים כחולות בתוך תמונה שכמעט אי אפשר היה לפענח. כלי שלישי, שמכונה בספר "כדור הבדולח", השתמש בנתונים על מחבל מסוים כדי לגבש תובנה על הצעדים הבאים שהוא עשוי לנקוט.
מירון מדגיש שהכלים המתוארים בספר עברו עיבוד ספרותי, במכוון - "בסוף הכלים האלה גם משמשים אותנו קדימה", הוא אומר, ולכן הפרטים המדויקים נשמרים. הוא גם מותח בספר ביקורת על נוקשות חשיבתית שאפיינה חלקים מהמערכת גם אחרי 7 באוקטובר, אך מבהיר: "הביקורת שמובעת בספר היא ביקורת שבאה מלב אוהב - מבן אדם שנתן שנים של מילואים למערכת".
כישרון או פרוטקציה: הביקורת שיאיר מירון מותח על אמ"ן
יאיר מירון · מבוסס על ראיון עם אריאל שנבל, מקור ראשון
לא כל מה שמופיע ב"מתיר אסורים" הוא שבח למערכת שבה שירת יאיר מירון. בראיון מגזין נרחב הוא מספר שההחלטה לכתוב את הספר התקבלה בתום יום קשה במיוחד ביחידה - יום עם אירועים "הופכי קרביים" - כשפתח את המחברת האישית שלו וכתב לעצמו בעמוד האחרון: "לכתוב ספר על האירועים". את הכתיבה עצמה התחיל רק אחרי שסיים את עיקר המילואים, כי לא רצה לכתוב תוך כדי השירות עצמו - "הרגשתי שזה לא נכון מקצועית", הוא אומר.
אחד הנושאים המרכזיים שהספר נוגע בהם הוא סוגיית הפרוטקציות ביחידות המודיעין. מירון אינו מסתיר שהתופעה הזו הטרידה אותו: "היכולת של אנשים לקנות בכסף יתרון במיונים האלה בעייתית מאוד", הוא אומר, בהתייחסו לתעשייה של קורסי הכנה פרטיים ליחידות מובחרות. לצד זה הוא מדגיש שאמ"ן עשה בשנים האחרונות עבודה של ממש כדי לצמצם מצבים שבהם מועמדים מתקבלים בזכות קשרים משפחתיים, ושה"עובדה שזה היה קיים בעבר מקוממת מאוד".
הביקורת של מירון אינה נעצרת שם. הוא מתאר תופעה של "איים של מצוינות שפוגשים איים של סיאוב" - מפקדים ותיקים שמעכבים לעיתים רעיונות חדשים, לצד יכולת יוצאת דופן שהופגנה על ידי מילואימניקים וחיילים סדירים כאחד. נושא נוסף שמעסיק אותו הוא ההדלפות מחדרי דיונים סגורים לתקשורת - תופעה שהוא מתאר, ללא קשר לזהות המדליף, כפגיעה ישירה בביטחון המדינה.
עם זאת, מירון מבהיר שהביקורת נכתבת "מתוך לב אוהב" כלפי מערכת שהוא עדיין משרת בה כאיש מילואים, ושהמטרה שלו היא שכל קצין מודיעין שיקרא את הספר "ירצה להיות זה שילחם על האמת המקצועית שלו עד הסוף". בהתאם לרוח הזו, הוא חוזר ומדגיש שההחלטה לתרום את כל הכנסותיו מהספר, מהעבודה ומההרצאות מיועדת לנפגעי המלחמה - לא משיקול תדמיתי, אלא כחלק מאותה תחושת אחריות שהובילה אותו לכתוב את הספר מלכתחילה.
