נכשלנו. נתקן

למעלה משנה אסרה הצנזורה הצבאית על יאיר מירון לפרסם את "מתיר אסורים" - עד לשובו של אחרון החטופים. כך נפתח ראיון נרחב שהעניק מירון למגזין "הדרך", כמעט שלוש שנים אחרי הטבח, ובו הוא מדבר בגילוי לב חריג על כשלי אמ"ן, על יחידת השבויים והנעדרים שבה שירת, ועל התהליך שהוביל אותו לכתוב את הספר.

מירון, איש הייטק ולשעבר קצין קבע ומילואים ביחידה מסווגת באמ"ן, מספר כי בבוקר שמחת תורה תשפ"ד היה משוכנע בתחילה שמדובר ב"סבב לחימה נוסף ותו לא". רק כשקיבל הודעה להתייצב מיידית ביחידה הבין שמדובר באירוע מסוג אחר לגמרי - ועדיין, כדבריו, לא היה לו "צל של דמיון" להיקפים שאליהם נקלעו.

בשיא הכאוס עמד מספר הנעדרים על 3,153, ותוך פחות מחודש צומצם המספר ל-72 בלבד, בזכות מה שמירון מכנה "עבודת נמלים" של אלפי אנשים שהצליבו מידע ולא עצמו עין. הוא מתאר את "שעות הזהב" שבהן פעלה יחידת השבויים והנעדרים - חלון הזמן הקריטי שבו הסיכוי לאתר חטוף הוא הגבוה ביותר - ואת האתגר שבגיבוש תמונת מודיעין ברגעים שבהם חלק ממקורות המידע עצמם נמצאו תחת מתקפת מחבלים.

בלב הראיון עומדת ביקורת עקבית ומפוכחת שמירון מותח על אמ"ן - לא כלפי אנשים ספציפיים, הוא מדגיש שוב ושוב, אלא כלפי תופעות. הוא מסביר שכאשר מתקפים אדם מסוים, הביקורת נותרת רלוונטית רק כל עוד הוא מכהן בתפקידו - ומחמיצה את התיקון המבני הנדרש. בהתאם לגישה הזו, מירון נמנע במכוון מלהזכיר בשמם את ראשי אמ"ן בתקופת הטבח.

אחת הביקורות המרכזיות בספר ובראיון נוגעת להיכרות הדלה שהייתה לחיילי המילואים עם שטח רצועת עזה, לעומת ההיכרות המעמיקה עם זירות אחרות. מירון מצטט את הדמות הספרותית מבוססת המציאות שיצר, הקצין "מאירי", המתאר איך ידע לנווט בלבנון "כאילו אני על קורקינט", אך התקשה להבחין בין יישובי עוטף עזה. הסיבה, לדבריו, נעוצה בסדרי עדיפויות ארגוניים שהעמידו את איראן ולבנון בראש סדר היום - לא ברשלנות מכוונת.

ביקורת נוספת נוגעת לשינוי בתרבות הארגונית של היחידה עצמה: מגוף אינטימי בן כמאה אנשים, שבו קציני מודיעין נדרשו לעסוק במגוון רחב של משימות, ליחידה גדולה פי חמישה, עם הגדרות תפקיד נוקשות ומצומצמות בהרבה.

מירון מותח ביקורת נוקבת גם על הדלפות מודיעיניות לתקשורת בזמן המלחמה, וטוען כי חלקן סיכנו ישירות חיי חטופים - שכן גם האויב צורך תקשורת ישראלית. לדבריו, "לא פעם ולא פעמיים" נחשף מידע רגיש שנדון בדיונים "סודי ביותר", ולתפיסתו מדובר ב"חוסר אחריות והפקרות מוחלטת" שאינה קשורה לזהות הפוליטית של המדליף.

לצד הביקורת, הראיון כולל גם את אחד הרגעים המרגשים ביותר שמתאר מירון: מבצע "ראשית האור" - חילוצה של התצפיתנית החטופה אורי מגידיש - שבו נכח בחמ"ל בזמן אמת. הוא מתאר כיצד נותק הקשר עם הכוחות בשטח לכשתי דקות אימה, וכיצד בזמן ההמתנה מצא את עצמו נעזר בפרקי תהילים שזכר בעל פה. הרגע שבו חודש הקשר, עם ההודעה "אורי, באנו לקחת אותך הביתה", הוא לדבריו רגע שיישאר עמו לכל חייו.

מירון נשאל גם על הביקורת הציבורית שנקשרה למשא ומתן להשבת החטופים, ובוחר שלא להכריע איזה מהצדדים בוויכוח הפוליטי צדק - אך מותח ביקורת חריפה על האופן שבו כלי התקשורת סיקרו את הנושא, בטענה שהשיח הציבורי "הצית מחדש את השסע בעם" בסמוך מדי לטבח עצמו.

לגבי מנגנון הביקורת הפנימית שהמליצה עליו ועדת אגרנט בעקבות מלחמת יום הכיפורים - תפקיד ה"איפכא מסתברא", שאמור לאתגר את התפיסות הרווחות - מירון מציין כי הוא נשחק עם השנים, ושהאדם שמעז לאתגר את המערכת "נתפס בעיני הרוב כאדם תימהוני שאין צורך להתייחס לדבריו ברצינות".

בשאלת ההשלכות הנפשיות של החשיפה לחומרים קשים, מירון משתף כי בשלבים הראשונים לא היה קיים מנגנון תמיכה מסודר, וכי חלק מחבריו ליחידה עדיין מתקשים אפילו לפתוח את הספר שכתב. הוא מציין כי בהמשך שולבו אנשי מקצוע שליוו את הצוות, אך מודה כי "יש רבים שלצערנו טרם שבו לעצמם".

לבסוף, מירון מסביר את העובדה יוצאת הדופן שכל החטופים שאותרו הושבו בסופו של דבר: שילוב, לדבריו, של "השגחה עליונה" ושל עבודה בלתי נלאית של אלפי אנשי מודיעין, לוחמים בשטח ואנשי משא ומתן - כולם יחד, לא גורם אחד בלבד.

בסיום הראיון מירון חוזר ומדגיש שהביקורת שלו נובעת מאהבה למערכת שבה שירת, ושמטרתו היא תיקון ולא הריסה.

הראיון מתפרסם בעיצומו של דיון ציבורי רחב על מה שכונה "מחדל אמ"ן" ועל הצורך בתיקון מבני ביחידות המודיעין - דיון שהספר "מתיר אסורים" עצמו הפך לחלק בלתי נפרד ממנו מאז יציאתו. מירון, כמי שכתב מתוך המערכת ולא כפרשן חיצוני, מדגיש שהתועלת בביקורת שלו טמונה דווקא בכך שהיא נובעת מהיכרות אינטימית עם היחידה, עם האנשים שבתוכה, ועם המחיר האישי שגבתה מהם התקופה.